10 גיטריסטים שחייבים להכיר

כתבה זו פורסמה לראשונה בבלוג Crazy Brits ותורגמה באישור מיוחד מהמחבר המקורי.

הו, כמובן. הייתי יכול לדבר כל היום על ג’ימי הנדריקס, פרינס, ג’ימי פייג’, סטיב ווי, בריאן מאי, קרלוס סנטנה, אדי ואן הלן, סלאש וכל השאר – כולם גיטריסטים גדולים. אבל הגיטריסטים האלה הם גיבורים מסחריים והגיע הזמן להזיז את הזרקור לכמה גיטריסטים שזכו להתעלמות מהציבור לאורך יותר מדי זמן. תודות לנפלאות יוטיוב, אני לא צריך לחלק לכם קלטות של כל אחד מהם.

בלי סדר מסויים, הנה עשרת הגיטריסטים שאתם צריכים לשמוע לפני שאתם מתים. בואו נתחיל.

יושו סטפן


יושו סטפן

כשהגיע לגיל 20, יושו סטפן היה כבר די ידוע במולדתו גרמניה בתור גיטריסט ג’אז צועני מחונן במיוחד. לאורך הקריירה שלו, סומן סטפן בתור הממשיך של הגיטריסט הצועני האגדי ג’נגו ריינהארט, שהיו לו רק 3 אצבעות ביד שמאל. יושו עדיין מחזיק בכל הארסנל של האצבעות ותאמינו לי שרואים.

הדבר הבולט ביותר במוזיקה של יושו היא הטכניקה המהוקצעת שלו, מה שגורם גם למעברים המהירים והמתוחכמים, מאולתרים ככל שיהיו, להראות כמו משחק ילדים לבחור בן ה-28. הנה, תסתכלו משמאל על הגירסה הספידית שלו לקלאסיקה Bossa Dorado.

מייקל הדג’ס


מייקל הדג’ס

עולם הגיטריסטים ספג אבידה גדולה כשמייקל הדג’ס נהרג בתאונת דרכים ב-1997. הדג’ס היה פורץ דרך באופן שניגן על הגיטרה. במובן מסויים הוא הצליח להפיק צלילים מהגיטרה שלא נשמעו לפניו. הוא הצליח להביא לתודעת הציבור את הצד המשפחתי הפחות מוכר של הגיטרה, כמובן למשל את – גיטרת הנבל.

הטכניקות שיישם בנגינת הגיטרה נבעו בדרך כלל מהצלילים המאתגרים בשירים שכתב, בנוסף לעובדה שהדג’ס היה וירטואוז גדול של הגיטרה. דבר אחד היה בטוח – הבחור יודע לנגן.

הדג’ס קרא לסגנונות שלו “Heavy Mental”, “Violent Acoustic”, “Wacka-Wacka” ו-“Deep-Tissue Gladiator Guitar”, סגנון שאיפיין אותו כשהיה בשיאו, בתחילת עד אמצע שנות ה-90. בזכות נגינה צנועה וקצת ביזארית, מייקל הבריק בהופעותיו, בהן נהנה לנהל דו-שיח עם הקהל. בדרך כלל נהג לדקלם פואמות, לדבר עם היושבים באולם בזמן האילתורים, ולשתף אותם בשירים עצמם (תציצו בגירסא שלו ל-Come Toghter של הביטלס).

בגיל 44 הוא נלקח מאיתנו, בעוד המורשת שלו ממשיכה לחיות, קצת מעט מדי לטעמי.

דויל דייקס


דויל דייקס

דויל הוא גיטריסט “פינגר סטייל”, טכניקה בה הנגן משתמש בקצות או ציפורני האגודל והאצבעות בו זמנית על מנת לפרוט על המיתרים, ולא במפרט שמוחזק על ידי האגודל ואחת האצבעות. בקהילת המוזיקאים, דויל ידוע בתור נגן גיטרה שלא ניתן לרסן אותו, כזה שיכול לנוע על מנעד רחב מאוד של סגנונות. לא רבים מצליחים לאהוב את הסגנון שלו והזכרת שמו בקרב מביני דבר יכולה להניב מבטים מבולבלים ונחירות בוז, אבל המוזיקה שלו מדברת בעד עצמה.

דייקס מסוגל להפיק פירושים מיוחדים להרמוניות, בזכות הסגנון האישי שלו – ‘Nut Bend’, כפי שהוא קורא לו. אולי האיפיון הבולט ביותר במוזיקה שלו הוא השימוש בכיוון קצת הזוי של המיתרים בגיטרה, למרות שהאצבעות שלו תמיד מצליחות לעמוד בקצב. כאן למשל הוא נותן את הפירוש שלו לשני להיטים נשכחים – Avalon ו-Bye Bye Blues.

חוץ מהמוזיקה, דויל ידוע בתור אחד מחסידיו הנאמנים ביותר של אלוהים, והאמת שגם הבת שלו די כוסית. אבל יכול להיות שזה רק אני.

נונו בטנקורט


נונו בטנקורט

בתור הגיטריסט הראשי של להקת הרוק Extreme לאורך שנות ה-80, נונו בטנקורט אחראי לכמה מהריפים וסולואי הגיטרות המפוצצים ביותר שנכתבו ע”י בן-אדם. לצערי, Extreme (ו-נונו עצמו) ידועים היום בעיקר בזכות הבלדה האקוסטית והדי נדושה More Than Words, למרות שהרפרטואר שלהם מלא ברוק\פאנק מהיר ורצחני, כזה שהפך אותם ללהקה גדולה באמת. שלא תבינו אותי לא נכון, זה שיר מצויין. אבל הדיסקוגרפיה שלהם מלאה בהרבה יותר, עם שירים שמוציאים מ-נונו את המיטב שבו.

בוידאו המצורף אפשר לראות את היכולות המהפנטות של נונו בשיר שהוא כתב, Midnight Express. נונו מצליח להביא נגינה נקייה עם פירוש רגשני, מהסוג שהתפרסם בו. אם אתם יותר בקטע של סולואים פסיכיים, אתם מוזמנים לבדוק כמה מהשירים של אקסטרים: Play With Me, He Man Woman Hater, Cupid’s Dead ו-Mutha.

חוזה פליסיאנו


חוזה פליסיאנו

האמת שזה קצת מרגיז אותי כשאני מזכיר את שמו של חוזה פליסיאנו בקרב חובבי מוזיקה ונתקל במבטים מבולבלים. לעזאזל, הבחור הוא פשוט אגדה מהלכת. למרות זאת, אני יכול לזהות ניצוץ של הערכה רק כשאני מדבר עם ההורים של אותם אוהבי מוזיקה מהשורה הקודמת.

קודם כל, חוזה הוא בחור עיוור, ותמיד היה. רק לאחר הלידה, הוא אובחן כסובל מגְּלָאוּקוֹמָה (מחלת עיניים הגורמת ללחץ תוך-עיני מוגבר). למרות המגבלה הבלתי תיאמן, חוזה הצליח להגיע למעמד של מוזיקאי מוכר ומוערך מאוד בעולם כולו. הנה הקלטה של חוזה ממש מתחילת הקריירה המוזיקלית המהוללת שלו, כשהוא מנגן את הפירוש שלו לנעימה המאוד ידועה של רימסקי קוסרקוב – “מעוף הדבורה”.

שימו לב איך מפיל את המפרט שלו בסביבות 1:04 אבל ממשיך ללא כל בעיה ואף יוצא מהסיבוך בצורה מושלמת. לא ייאמן.

מונטה מונטגומרי


מונטה מונטגומרי

בתור מישהו שעד לא מזמן היה ידוע רק למי שראה את ההופעות האקוסטיות המחשמלות שלו, מונטה מונטגומרי סוף סוף התחיל לקבל הכרה בזכות הופעות רבות בטלוויזיה, למרות שאלבומו הראשון יצא כבר ב-1993.

מונטגומרי הוא נגן עוצמתי ואניגמטי בין אם הוא מנגן לחנים שלו או גרסאות כיסוי לאחרים, והסטייל שלו מייחד אותו מרוב הגיטריסטים: הנה אחד העיבודים האקוסטיים היותר טובים (ומקוריים) ל-Little Wing של הנדריקס שיצא לי לשמוע.

טומי עמנואל


טומי עמנואל

לדעתי, טומי עמנואל לא שייך לרשימה הזאת מכיוון שלמען האמת הוא די מוכר במקומות מסוימים. אבל תהיו מופתעים כמה אנשים נתנו לנגינה הנהדרת הזו לחמוק מהם.

טומי האוסטרלי, גיטריסט מומחה באופן כמעט מגוחך, החל לנגן גיטרה בגיל 4 ובשנת 1961, כשהיה רק בן 6, כבר היה מוזיקאי מקצועי מבלי שלמד במסגרת רשמית. הוא עדיין נחשב אחד מנגני הפינגר סטייל המוכשרים וההמלהיבים ביותר וניגן יחד עם אגדות גיטרה רבות, כולל שניים שנמצאים ברשימה הזו (דויל דייקס ויושו סטפן) וגם עם צ’ט אטקינס, סר ג’ורג’ מרטין וג’ון דנבר.

הנה וידאו עם גרסה מקוצרת של אחת ההופעות שלו, שמדגימה לא רק את היכולת הטכנית שלו אלא גם את הגיוון המדהים שלו.

אנדי מקי


אנדי מקי

אנדי מקי הגיע למעמד של סלבריטאי אינטרנט עם השיר Drifting, ועד היום צבר הוידאו כמעט 13 מיליון צפיות והוא אחד הקליפים עם הדירוג הכי גבוה ביוטיוב היום. אבל אם תזכירו את השם שלו במסיבה, אולי תמצאו רק אחד שהאחיין של הבעלים הקודמים של הכלב של החבר של אחותו שמע עליו. אז מה?

רק מהאזנה לחלק קטן מהרפרטואר שלו, ברור שאנדי הושפע ממייקל הדג’ס (בין השאר), ויש דמיון בין הסגנונות שלהם. אבל ברור גם שמקי הוא מוזיקאי בזכות עצמו שעושה שימוש בטכניקות גיטרה מורכבות והקשות על הגיטרה שמוסיפות רמת עומק מדהימה לעבודת הסולו שלו. רק אלוהים יודע איך המוח שלו מצליח לעקוב אחרי האצבעות שלו. הנה עוד אחד מקטעי הוידאו הפופולריים שלו ביוטיוב – לחן מקורי בשם Rylynn.

ג’ון יורגנסון


ג’ון יורגנסון

גם כאן אני מרגיש שאני לא צריך להסביר מי זה ג’ון יורגנסון, אבל שיהיה. יורגנסון הוא מוזיקאי מגוון בצורה יוצאת דופן ומומחה לא רק על גיטרה אלא גם על מנדולינה, פסנתר, קונטרה-בס, קלרינט, בסון, סקסופון ועוד כמה כלי נגינה קצת פחות מוכרים.

ג’ון ידוע בעיקר בכך שעבד עם ה-Desert Rose Band וה-Hellecasters, והוא גם נגן אקוסטי מרתק – הנה הוא והחמישייה שלו מנגנים את Shine, יצירת ג’אז צוענית שבהחלט ממצה את השם שלה כשג’ון מנגן גיטרה מובילה.

ג’ון באטלר


ג’ון באטלר

האמת שאת האיש הזה גיליתי בעצמי רק לאחרונה, ולמרות שאני לא בטוח כמה באמת הוא מפורסם בעולם, אני מעביר את הוידאו הזה לכולם כמו מטורף ועדיין לא פגשתי מישהו ששמע עליו אי פעם. אבל אחרי שמסתכלים, אני בספק שמישהו ישכח.

באטלר ידוע בזכות ההופעות החיות שלו, בין השאר בגלל ההתחלה הצנועה שלו כנגן רחוב במולדתו אוסטרליה. הוא משלב סגנונות ממזרח וממערב בצורה אלגנטית – לא הרבה יצליחו לנגן בלוז יחד עם צלילים קלטיים והודיים, אבל הוא בהחלט יכול.

עד עכשיו בטח צפיתי בוידאו הזה יותר מ-50 פעם, והוא עדיין מעביר בי צמרמורות בכל צפייה. המיומנות הטכנית הברורה שלו, שמשולבת עם הרך שבה הוא שופך את הרגש שלו לתוך המנגינה, זה פשוט יוצר משהו ממש מיוחד. ואתם יודעים מה? תפסיקו לקרוא את השטויות האלה ותלחצו כבר פליי על הוידאו. ונכון, יש לו ציפורניים ממש ארוכות ומגעילות, יפה ששמתם לב.

גיטרות למכבירמילים אחרונות
לפני שאני מסיים את הפוסט הזה, תרשו רק להבהיר משהו – אם אתם כבר מכירים את רוב (או כל) הגיטריסטים האלה, כל הכבוד. חפרתם מעבר לגיטריסטים של המכנה המשותף הנמוך ביותר שזורקים עליכם על בסיס יומיומי. אולי אתם יודעים על כמה גיטריסטים שלדעתכם היו צריכים להיכלל ברשימה הזו. תרגישו חופשיים לתרום את ההצעות שלכם, במקום להגיד לי כל פעם כמה אני גרוע שלא בחרתי מה שאתם אוהבים, או שבחרתי מישהו שאתם מחשיבים כבר מספיק מפורסם.

הרשימה הזאת נערכה אחרי הרבה שנים שבהם הייתי מתוסכל כל פעם שהייתי מדבר על הגיטריסטים האהובים עלי ליד חברים ומוזיקאים ושומע את אותם שמות מוזכרים בתור ‘החשובים’ שוב ושוב, בזמן שהמוזיקאים הנהדרים האלה (לדעתי) זכו לביטול מוחלט בגלל בורות.

לאלה מכם שלא שמעו את רוב השמות, אני אישית מבטיח שאתם תיהנו לפחות מאחד מהם. אם לא, יכול מאוד להיות שאין לכם נשמה.

עכשיו תחלקו את המוזיקאים האלה עם החברים שלכם, כדי שלא אאלץ לעשות את זה שוב. מקווה שנהניתם.