הסיפור של ג’ין סימונס

הפעם בתוכניתנו: ה"ייצוא הישראלי" הגדול ביותר לשדה מוסיקת הפופ-רוק העולמי – ג'ין סימונס (Gene Simmons) – מנהיג להקת Kiss.

מה בדיוק הבעיה שיש לישראלים עם ישראלים אחרים שמעזים לשיר באנגלית וגם מעזים להצליח בעולם ובגדול? או במלים אחרות: כמה להיטים חובקי-עולם, כמה תקליטי זהב ופלטינה, וכמה עוד מיליונים בבנק צריך ישראלי-ציוני (שגר באמריקה, בגלל העבודה) לצבור בכדי שבמדינה בה נולד יתייחסו אליו?


KISS – I Was Made For Loving You, 1979

רק הרעיון למשפט הפתיחה של הכתבה הזו הצריך הרבה זמן, אבל גם אנשים חושבים נוטים להגיע להבנה שאין ברירה. טוב, אז באופן לא ממש מפתיע, אחוז ניכר מבין הגולשים הישראלים יגרד את פדחתו בנסיון להיזכר מתי שמע לאחרונה את שמו של ג'ין סימונס ובאיזה הקשר, או אולי בעצם בנסיון להיזכר מתי שמע את השם הזה בכלל. אבל למה זה צריך להיות ככה?

לא, זו לא טעות. זהו כוכב רוק אמריקאי וותיק, בעל שם ופרסום כלל-עולמיים, שנולד (תחת השם חיים ויץ) בישראל וגם מזכיר את זה כמעט בכל ראיון.

ובכל זאת, אפילו שבעולם הרחב הוא יותר מפורסם מבון ג'ובי… בעצם, יודעים מה? הוא גם יותר מפורסם ממטאליקה ויותר מפורסם מ-Green Day ואפילו יותר מפורסם מ-Coldplay, Radiohead, בריאן אדמס ומפרנץ פרדיננד (הלהקה, לא ההוא משיעורי היסטוריה). למרות שהוא יותר עשיר מהם והרבה יותר וותיק בשטח, עושה רושם שכמה שהוא מפורסם בעולם, הרי שדווקא בארץ הולדתו, ישראל, נוטים לנסות ולהתעלם מהתופעה, וכמעט בכל מחיר. כמובן שלא נטען כאן כי הוא או להקתו אינם מוזכרים בעתונים בישראל, כי טענה כזו תהיה שקרית. מה שכן, מתקבל הרושם שבכל פעם שהוא כן הוזכר בתקשורת בישראל (שזה בערך ארבע פעמים בשלושים השנה האחרונות), זה תמיד לווה במין תחושת הסתייגות מעושה.

בחנויות המוסיקה כאן, המצב היה טוב יותר. העובדה בשטח היא שתקליטים של KISS דווקא ניתנים להשגה כאן מאז סוף שנות ה 70, ואפילו בהדפסה מקומית ולא רק בייבוא. אבל למה נוצרה התחושה, שאילו סימונס לא היה ישראלי, אז היו מדברים עליו כאן יותר? כי כשאתה ישראלי שמצליח בעולם, מקנאים בך כאן. וכגודל ההצלחה כך גודל הקנאה. הקנאה הזו אולי לא גדולה כמו השנאה שרוחשים לך במדינות ערב, אבל היא מתקרבת.


KISS – Crazy Crazy Nights, 1987

בשנת 1979 היה במעריב לנוער פוסטר שלו, ובכותרת היה כתוב רק "כוכב להקת קיס". לא יאומן כי יסופר, אפילו את שמו "לא זוכרים". נו, ככה זה כשמבינים את האבסורד שבהתעלמות מתופעה כל כך מצליחה… אבל מצד שני בכל זאת מנסים להתעלם.

אה, כן, יש כמובן את הסיפור על ה-SS שבלוגו של שם הלהקה, אבל לאור מה שידוע עד כה, זה לא כל כך משכנע. הרי ידוע שהוא יהודי וישראלי לשעבר, ושאמו היא ניצולת שואה ושהיא עדיין חיה, ושהוא בקשר מצויין איתה. באמת יש פה מישהו שרוצה בכל כוחו להאמין שהבנאדם הוא נאצי? לא, רבותי. זהו תירוץ עלוב שהומצא ע"י מי שמחפש להיעלב. ואגב, כמה שנים לקח לנעלבים בע"מ לגלות שזהו הסמל של הלהקה? יותר מדי זמן, כמסתבר. ולא ממש ברור למה, כי הלהקה, כאמור, אינה בדיוק אלמונית.

מה הקשר? שגם זהו תירוץ עלוב, שהומצא ע"י אנשים המחפשים להיעלב ובכל מחיר.


KISS – Love Gun, 1977

זה גם מזכיר את הסיפור שהיה בחדשות, על משפחת אסאס (שהם גם כן יהודים, סתם למקרה שתהיתם), שהשכנים שלהם דרשו מהם להחליף את שם המשפחה או לפחות להחליף את השלט על הדלת, כי "אסאס" (שמבטאים כמו אס בקלפים, רק פעמיים) מזכיר להם את ה SS. נו באמת…

אם כן, הוא מעולם לא הסתיר את מוצאו, ושלא כמו כמה פרופסורים ישראלים שמסתתרים להם באוניברסיטות בחו"ל, מעולם לא דיבר בגנות מדינת ישראל. אז איך זה ששומעים עליהם פה יותר מששומעים עליו, בעוד בעולם המצב הוא הפוך?

אייי, הכסף, הכסף. מאז שנת 1976, שנת יציאתו של אלבומה הראשון של KISS, ועד היום, נראה היה שאין דרך לעצור את ההצלחה העולמית, ואם לא די בכך, הרי שגם בשנים בהן הפופולריות שלהם בארה"ב היתה קצת בשפל, המצב באירופה ובשאר חלקי העולם היה טוב יותר. וכשסיבובי ההופעות באירופה ויפן הוכיחו את עצמם, המצב בארה"ב התעורר שוב לטובה.

לא על מכירות התקליטים והכרטיסים להופעות בלבד יחיה האדם. מלבד הכמות האדירה של פוסטרים, בובות, קומיקס ושאר מזכרות של הלהקה, הגיבור שלנו גילה דרך חדשה ומקורית לגרוף מליונים: הוא שם לב, ביום בהיר אחד, שאיש מעולם לא רשם פטנט על הסימן של הדולר ($). קשה להאמין, אבל הסמל הזה היה במשך מאות שנים ללא זכויות יוצרים! אז סימונס הלך ורשם עליו פטנט תחת שמו, ומאז, כל מי שרוצה לעשות בסמל הזה שימוש מסחרי, חייב לשלם לגיבור שלנו הרבה $$$. ועכשיו כמובן מגיע השלב הבלתי נמנע, בו נערוך את ההשוואה הקצרה והתמציתית למדי בין סימונס לבין מצבם של זמרים ישראלים אחרים בחו"ל:מייק בראנט? נו, הוא מפורסם במדינות דוברות צרפתית. לארה"ב ובריטניה ועוד אי אילו חלקים נרחבים מהעולם, בראנט מעולם לא חדר, ולא, זה לא קשור לאנטישמיות כמו שזה קשור לעובדה שהוא שר בצרפתית. אכן, הוא היה כוכב ענק אבל לא עולמי. אגב, בראנט מת כבר מזמן… וכמה מעריצים חיים שרק יהיו לו, הוא לא בדיוק השפיע על דור חדש של מוסיקאים.


KISS – Detroit Rock City, 1976

אחינועם ניני? אילו (דגש גדול על "אילו") מכירות תקליטיה בעולם היו רק 25 אחוז ממה שהתשקורת בישראל טוענת שהיה (שמתם לב שבתשקורת לעולם לא נותנים לאמת לקלקל את הפנטזיה, כן?), כנראה שכבר מזמן היא לא היתה גרה פה. גם ההופעה בפני האפיפיור, כמו גם ההשמעות המרובות בגלגל"צ לאחד משיריה האחרונים (באנגלית) לא בדיוק הקפיצו את הפופולאריות שלה בעולם שמחוץ לישראל. האמת כואבת, אה?

עפרה חזה? הצליחה בחו"ל? ולכמה זמן בדיוק? וכמה תקליטים בדיוק היא מכרה בחו"ל? אז זהו, שלא. ובכדי שלא תהיה פה אי-הבנה, עפרה היתה זמרת אדירה ותמיד תיזכר ככזו, אבל אלו בדיוק השאלות, שמי שמנסה להפליג בשבחה ולהלל אותה, משום מה לא יודע לענות עליהן מבלי לגמגם. העובדה שתקליטים שלהן יצאו בעולם, עדיין לא הופכת אותם לנמכרים במיליונים.

ג'ין סימונס בימים אלה
ג'ין סימונס בימים אלה

התקשורת הישראלית הרשמית אוהבת "לנפח", זה ברור, אבל את החלק השני של הסיפור, כלומר מה באמת עלה בגורל התקליטים שיצאו בחו"ל, דואגים תמיד להשמיט. זה בערך כמו הדרך בה מפארים במדינות ערב את "הניצחון הגדול" במלחמת אוקטובר (יום כיפור) אבל משום מה הסיפור שלהם מגיע רק עד הקטע של חציית התעלה, ובחיים לא מתייחסים לבזיון שהיה אחרי כן.

אז איפה היינו? כן. על טעם ועל ריח אין להתווכח, כידוע, וטעם מוסיקלי זה דבר נרכש, ברור, אבל עם הצלחה לא מתווכחים… כלומר, אפשר להתווכח עם הצלחה, אבל זה רק הופך את המתווכח לאידיוט. בזה, כידוע, ערוץ 1 היה תמיד טוב.

נו, אז איך זה שמישהו כזה עשיר ומפורסם ונערץ בכל העולם, זוכה כמעט להתעלמות בארץ הולדתו?

● האם זה בגלל שלא אוהבים פה מוסיקת רוק? תירוץ עלוב וגם שקרי.

● האם זה בגלל שלא הקליט מעולם שיר בעברית? תראו לי כוכב רוק אמריקאי אחד (מתוך כל אלה שמוכרים גם כאן) שכן עשה זאת.

● פרט טריוויה מס' 1004: הארי בלפונטה, פיט סיגר ואלה פיצג'רלד, מפורסמים ככל שיהיו ואמריקאים ככל שיהיו, אינם זמרי רוק, אז נא לא להביא אותם כדוגמה.

● האם זה בגלל שהוא לא שירת בצה"ל? לא, הוא היה בן 10 כשהיגר מכאן לארה"ב. תאמינו לי, ויתרו לו.

● האם זה בגלל שהוא נאצי? לא, הוא לא נאצי. הוא יהודי אוהד ישראל. כבר דיברנו על זה כמה שורות למעלה.


KISS – Forever, 2000

או שאולי זה בגלל האמת הכואבת, כדלהלן:

1. כי הוא כל כך מוצלח.
2. כי הוא כל כך מצליח.
3. כי יש לו הרבה מיליונים בבנק אבל לרוב הישראלים אין.
4. כי הוא לא משתתף בתוכנית "המליונר הסודי" (הוא מפורסם מדי, מה לעשות?).
5. כל התשובות נכונות.

אפשרות אחרת היא, שזה קשור לתרבות ולשפה העברית, השונה מהאנגלית. באנגלית יש שני סוגים של קנאה. יש את Envy שזו קנאה חיובית, כמו למשל בין אחים, ויש את Jealousy שזו קנאה מהסוג ההרסני. אבל מה? בשפה העברית אין מילה/מינוח מקביל ל-Envy, וככה יוצא שכאן, לפחות כשמדובר בהצלחה של האחר, כל קנאה היא מהסוג ההרסני.

אז אם באמת לא שמעתם עליו עד היום, על ג'ין סימונס, כוכב הרוק יליד ישראל, שהוא ציוני, מפורסם ובעל שם עולמי, זה לא כי הוא לא מפורסם. זה פשוט בגלל שכנראה הוא טוב מדי עבור האליטה הישראלית, שחושבים שמתפקידם להכתיב את טעמם ולכפות אותו על העם. נו, בתקופה בה רק ערוץ 1 שידר, עוד ניתן היה לעשות זאת. היום כבר לא ניתן, והכתבה הזו ממש היא עוד הוכחה בשטח.

לסיכום: לא כל דבר שמתרחש בעולם אמור לעניין אותנו, זה נכון. אבל כשתופעה כלל-עולמית, שנמשכת כל כך הרבה זמן, מצליחה שלא להגיע לידיעתנו, זה כנראה בגלל שיש פה מישהו חזק עם תקציב גדול, שמנסה (ובינתיים מצליח) למנוע מאתנו לשמוע על התופעה.