המופע של למוס למוס

טייס המוזיקה הפרטי שלכם, מתי ג’י, מזמין אתכם לקחת טיסה על הצלחת המעופפת של למוס למוס. אין צורך בכרטיס טיסה.

הרכב למוס למוסלמוס למוס – מימין לשמאל:
אדי רון (שירה וגיטרות), יואל רון (גיטרות ושירה), נועם רפפורט (מבחר קלידים)
ובשיתוף אליה סממה (שירה), אור ברנע (תופים) צוף פילוסוף (בס. כן, ההוא!) ובני דגובס (סיטאר).

מוסיקה זה תמיד רעיון טוב. את זה אני יכול לומר לכם בתור אחד שחרש כבר על המון תקליטים במגוון סגנונות מהמון מדינות. תכניסו את זה טוב-טוב לראש: אין דבר כזה “חרא מוסיקה”, יש מקסימום “חרא מצב-רוח”.

מה שעושה לי בדרך כלל מצב-רוח מרומם זה כשאמנים בישראל שרים באנגלית. אם כי חשוב לציין שהרעיון של לשיר ולהקליט שירים מקוריים באנגלית בישראל, כנגד כל כללי ה”הוויה המקומית” (כדבר העם) קיים כאן כבר מסוף שנות ה-60 (הצ’רצ’ילים, האריות, עוזי והסגנונות), דרך שנות ה-70 (ג’קי אלקיים) ,שנות ה 80 (טוני ריי) ואפילו קצת בשנות ה-90.

אז מהו ההבדל בין אז להיום? בעוד האמנים שהוזכרו למעלה נתמכו, בצורה זו או אחרת, ע”י חברות תקליטים ממוסדות (אפילו שהנסיונות המוסיקליים עצמם נחשבו למחתרתיים), הרושם שמתקבל כיום, בד בבד עם תעשיית התקליטים בנסיגה (תודות להורדות מהרשת), הוא שישנה האפשרות להקים אולפן ביתי ולהקליט בו בהשקעה קטנה, יחסית. האפשרות הזו קוסמת לרבים, ויותר ויותר יוצרים מעדיפים להקליט ולהפיץ את המוסיקה שלהם בעצמם.

כאלה בדיוק הם “למוס למוס”. הבחירה שלהם היא ליצור מוסיקה פסיכדלית בהשראת שנות ה 60 המאוחרות. ובאנגלית, כבר אמרנו?
אלבומם השני, שראה אור בחודש יולי 2008, בהחלט עושה לי מצב רוח טוב. חברי ההרכב הם בעלי מקורות פרנסה שאינם תלויים בשום צורה ואופן במכירות האלבום החדש, ולכן יש להם את החופש (שאין לאמני מיינסטרים, חשוב לזכור) “להשתולל” כראות עיניהם ואוזניהם, ללא התערבות גלגל”צ ו/או הנגזרות שלו, וללא חששות מסוג “ומה יאמרו הפלצנים”.

והתוצאה? טוב, אני יודע שבנקודה זו יהיו כאלה שיחשבו שאני משוחד, וזו זכותם. אבל לא רק שזה לא נשמע כמו קפיצה מעל לפופיק, נהפוך הוא. ניתן אפילו לומר שאם גלגל”צ והפלייליסט שלהם אכן מסמלים את “ההוויה הישראלית”, הרי שלמוס למוס יכולים בהחלט לעזור לכם לתפוס קצת חו”ל, וללא צורך בכרטיס טיסה.

נשמע טוב? אז הנה שבעה שירים מתוך האלבום החדש (שאת עטיפתו אתם רואים משמאל למעלה) של ההרכב. אתם מוזמנים להצטרף אלי לטיסה, רק לא לשכוח ללחוץ PLAY במקומות המתאימים.

Happen

[audio:http://www.omemo.co.il/images/stories/audio/lemmus_01.mp3]

צליל ריחוף החללית/אורגן קוסמי מתקרב אלינו, והלמוסים מודיעים ש”יום יבוא וגם את/ה תוכל/י לעוף”. תחושת הריחוף מדגישה את הקשר בין המלים לעיבוד, אם כי לא ברור מדוע אמורים להרגיש עצב. שינוי המקצב מרמז אולי על הרהור במצב המתחלף. האם העצב מקורו ברעיון שגם המאזינים ילמדו לרחף ובכך יגנבו למוסיקאים את המומנטום? אם כך, הרי שברור מדוע החללית מתרחקת.

Chasing a Ghost

[audio:http://www.omemo.co.il/images/stories/audio/lemmus_02.mp3]

מריחוף של האורגן עוברים למלוטרון וסיטאר, אם כי ה”רוח” אחריה רודפים אינה רוח רפאים מצויה, כי אם רוחו של העבר, וכשמקצב הריצה מתגבר, כך גם השיר.

האמת? רוחו של העבר לא ברחה מפה אף פעם, ולכן אין מה לרדוף אחריה. ומה עושים בינתיים? אפשר להתגלגל על קלידי הפסנתר ולנחות על שטיחים של מלוטרון. מכיוון ששטיחים אלו, עבים ככל שיהיו, הם גם דקים, ניתן יהיה להגניב אותם, ככה, בזריזות ובקלות, מתחת לדלת, לעבר הסצינה הבאה.

Feathers On Your Body

[audio:http://www.omemo.co.ilhttp://www.omemo.co.il/images/stories/audio/lemmus_03.mp3]

אחלה גיטרה והסיטאר מהקטע הקודם ממשיך גם לכאן, אבל תופי הטאבלה והאווירה הפסטוראלית/סטלנית שנמצאת כאן אפילו יותר מאשר בקטע הראשון, נקטעים מדי פעם לטובת אקורד מחושמל ובלתי פסטוראלי בעליל. אקורד זה גם מורחק משם מיד בגלל הנוצות שמכסות אותו.

האם ה”טיייררררררר” של הקלידים הוא הדמייה של צליל הנוצות הנופלות? נו, הרי ידוע שלנוצות שנופלות בחרישיות אין צליל כזה. כך שאולי זה נשמע ככה רק כי לקחנו איזה סם? לאאא, אין סיכוי.

כל מי שמכיר אותי יודע שאני לא משתמש. פשוט אני (מ.ג.) אחד מבני המזל האלה שיכולים להיות ב-High בלי חומרים בכלל.

The Angles We Thought We Should Be

[audio:http://www.omemo.co.il/images/stories/audio/lemmus_05.mp3]

פסטורליות של גיטרה בשיתוף אורגן האמונד ושירה של גבר ואישה, שירה שהייתה סטלנית ונהייתה מפוכחת. לרגע עולות בראש השוואות ל-This Mortal Coil דווקא, אם כי את דמעות המלאכים איננו רואים.

האם העובדה שדמעות המלאכים אינן נראות רומזת על כך שהם לא בוכים? ואולי רק בשביל זה שווה להיות מלאכים? אבל כשהשירה המלאכית עוטפת אתכם מכל הכיוונים, אתם מבינים שלא שווה להיות מלאך אם אינכם יודעים לשיר. או שאולי בעצם, מי שנהיה מלאך אוטומטית נהיה זמר?

Smiling Back

[audio:http://www.omemo.co.il/images/stories/audio/lemmus_06.mp3]

קבלו חיוך רחב מהמאזינים. כאן יש לכם את “השיר שפינק פלויד לא כתבו”.
חייכו בחזרה – כי קניתם לכם כמה מעריצי פינק פלויד שיגלו עניין.

Me Chewing On Your Sonar Heart

[audio:http://www.omemo.co.il/images/stories/audio/lemmus_07.mp3]

ונכנסנו לקצב. מה זה פה, תאוות בשרים? ומי לועס, ומה?
זה יכול להיות הסינגל-להיט הפוטנציאלי מהאלבום, למקרה שבעלי העניין יחליטו “לשחרר” אותו בפורמט זה. והתשוקה? אהההמ… התשוקה פה זורמת בין ההוא להיא ולהיפך, וזה בא לידי ביטוי גם במקצב המהיר ובשיחה בין שני ערוצי הגיטרה שמתעלסים להם בכיף על שטיח הקלידים. האמת? גם השטיח מדבר, או לפחות “עושה קולות של שטיח”.
מה יש לדבר… Nooooow!

Violet & Blue

[audio:http://www.omemo.co.il/images/stories/audio/lemmus_10.mp3]

האם הכחול זה הגבר והסגול זו האישה? ידוע שכחול ואדום יוצרים סגול, אבל כחול וסגול? אם נאמר שכחול זה צבע השמים והסגול זה קרינת האולטרה-סגול הבלתי נראית, אז יכול גם להיות שהקלידים זה הכחול והחליל החמקמק זה האולטרה-סגול.

ויתר הצבעים? הם בטח הגיטרה והם התופים וכולם מתעופפים להם מסביב. והאם האהבה גם מתעופפת? האם כל סוף הוא התחלה? נו, בעניין הזה, מי שיבחר באופציית ה-Repeat במכשיר ה CD ויחזור לקטע הראשון, יגלה שאכן כן.

לסיכום
נכון שזו היתה טיסה עלא-כיפאק? הסיבה טמונה כמובן בכך שמדובר כאן בעבודת אולפן מושקעת, מה שמעביר את Lemmus Lemmus לליגת העל המקצוענית של חו”ל.
אז הנה, קיבלתם טעימה קטנה של חו”ל, ואלה היו רק 7 קטעים. את היתר ניתן לקבל אם תקנו את האלבום, שנראה כמו דיסק ולכן גם מזכיר צלחת מעופפת.

ועד הטיסה הבאה… נשתמע.