זה מול זה – פרק ראשון

מלחמת התקליטים

“גרסאות כיסוי” או Cover Versions הן לא עניין חדש. זה אפילו לא עניין ישן. מה זה כן? זה עתיק! ניתן אפילו לומר בפה מלא, שכל נסיון להאשים את “כוכב נולד” ביצירת תרבות הקאברים (כפי שמצטייר לא פעם מעל דפי העתונות הכתובה ואף המשודרת) הוא פשוט חסר בסיס.

כלבים הולכים מכות

אבל דווקא ב”כוכב נולד” לא נעסוק הפעם. אז מה בכל זאת נעשה? אהה! אז הפעם… הפעם נציג שתי גרסאות שונות לאותו שיר, ולאורך שבעה שירים שונים.

בניגוד למה שאנו נתקלים בו בדרך כלל במקומות אחרים, המטרה הפעם היא הפוכה: כאן הרעיון הוא לא לערוך השוואות, אלא לנסות ולהשיג את ההיפך הגמור, או במלים אחרות: לחגוג את השוני. ככל ששני הביצועים דומים זה לזה, עולה השאלה “אז למה בעצם זה נחוץ?” ומצד שני, ככל ששני הביצועים לאותו שיר הם שונים זה מזה, אנו לומדים עד כמה ניתן למתוח רעיון, ובכל זאת להישאר בגבולות סבירים.

יש כאלה שחושבים שפשוט אסור לגעת בשירים מסויימים. ואני, מה אני אומר? שאם הגרסה המחודשת היא זהה או כמעט-זהה למקורית, אז באמת אין טעם, אפילו אם יש רייטינג. ובתכל’ס? מה שתראו וגם תשמעו פה זה, מן הסתם, שונה לגמרי מכל מה שציפיתם מ”כוכב נולד” וגרורותיו. אני מבטיח לכם האזנה ערבה.

Hound Dog
המקור – Big Mama Thornton, 1952 הביצוע הטיפה יותר מפורסם – אלוויס פרסלי, 1958

אם אתם לא יודעים מי זו מאמא ת’ורנטון, לא נעשה לכם שום דבר. אם אינכם יודעים מיהו אלביס? צפו לעונש כבד.

מה בין זמרת בלוז שחורה, כבדת משקל וכמעט-נשכחת, לבין זמר לבן וחתיך? טוב, שניהם כבר ז”ל, זה ברור, אבל הקשר לא מסתיים בכך. פרסלי שמע את הביצוע של ביג מאמא ת’ורנטון והתלהב וכמובן הקליט בעצמו, ובעקבות כך נוצר הקשר עם כותבי השיר המקורי, צמד היהודים ג’רי ליבר ומייק סטולר, והם הכירו למלך את טובתם בכך שכתבו במיוחד עבורו עוד מספר נכבד של להיטים.

אמר פעם מי שאמר (ואולי בכלל זו היתה היא שאמרה?), “הכלבים שרים והשיירה עוברת”? נו, אז אמר. האמת? אף אחד לא אמר זאת, שהרי הכלבים נובחים, אפילו אם הם לא שחורים.

אז עד כמה רחוק אפשר ללכת וכמה חזק אפשר לנבוח? אכן, המלים אותן מלים והלחן אותו לחן, ורק העיבוד הוא כה שונה עד שגם אני, כששמעתי לראשונה את שני הביצועים אחד אחר השני, פיקפקתי לרגע… אפילו שלא אכלתי סביח.

Days
המקור – גירסה מקורית – The Kinks, 1969 גרסה מחודשת – קירסטי מקול, 1989

“תודה לך על הימים הנהדרים שנתת לי”. אחח… תשכחו מנמרחויות או סלואוים וממתקים דביקים למיניהם, כי השוני פה הוא פחות בהיבט המלודי, ויותר מבחינת הדרך בה מגישים בשני הביצועים את הטקסט – פעם מנקודת מבטו של גבר ופעם מנקודת מבטה של אשה.

לצערנו קירסטי מקול כבר החזירה נשמתה לבורא, ובגיל צעיר יחסית, אבל ניתן להתנחם בעובדה שאת הקינקס עדיין אפשר לתפוס בהופעות פה ושם, בתוספת מקבץ נאה של שאר להיטיהם משנות ה-60 ועד אמצע ה80- וכמובן גם את השיר הזה.

You Keep Me Hanging On
גירסה מקורית – The Supremes, 1966 ביצוע מחודש – Vanilla Fudge, 1969

בארה”ב של שנות ה-50, בכל פעם שתקליט של אמן שחור היה מראה סימנים ברורים של להיט, מיד קפץ לתמונה אמן לבן שהקליט את אותו שיר ובגרסה כמעט זהה. מה לעשות שגם התקליט של האמן הלבן בדרך כלל הצליח יותר, כי לקהל הלבן היה יותר כסף לבזבז.

בעשור שאחרי זה, הידוע בכינויו “שנות ה-60”, פרצה חברת התקליטים Motown שהיתה בבעלות של שחורים ורוב זמריה היו שחורים, והנפיקה להיטים בשרשרת, להיטים שרובם לא זכו לקאבר מאמנים לבנים, פשוט כי הלבנים הבינו שאין סיכוי לנצח הפעם.

להקת הרוק Vanilla Fudge בכל זאת הקליטו קאבר לאחד הלהיטים של שלישיית ה”סופרימס”, אבל בכדי ללכת על בטוח, הוחלט שזה יהיה כמה שיותר שונה.

ההימור השתלם, וגרסת התקליטון של השיר (שהיא קצרה יותר ממה שרואים ושומעים כאן) הגיעה למקום ה6- בארה”ב.

Diamonds and Rust
גרסת המקור – ג’ואן באאז, 1975 החידוש – Judas Priest, 1977

השיר האקוסטי שבאאז האמריקאית האקוסטית כתבה על בוב דילן, מי שהיה אהובה עד 1965 ואף נתן בה את השראתו.

מי פילל ומי מילל ומי ניחש לאן אותו שיר יכול להגיע כשיימצא בידיים אחרות, של רוקרים בריטים? אכן, זה לא רק בהתייחסות השונה של אשה לגבר וגבר לאשה שמשחקת פה תפקיד, אלא גם בקטע של ביצוע אקוסטי שמקשיבים לו בדריכות, מול ביצוע רוק מטאלי שרוקדים לצליליו (מי שרוצה לרקוד, כמובן, אין פה כפייה).

אני אישית אמנם אוהב את שניהם, אבל באופן כללי, ג’ודאס פריסט עושים לי את זה יותר.

Can’t Get It Out Of My Head
המקור – ELO, 1975 החידוש – Velvet Revolver, 2006

להקת ELO (“תזמורת אור החשמל”), בראשותו של כותב השירים והמוסיקאי ג’ף לין הבלתי מעורער (אם כי מהורהר לעתים) היתה מהמצליחות ביותר בעולם בשנות ה-70, וממשיכה להשפיע וגם להימכר עוד בימינו אלה. כה חזק היה האפיל שלהם, שאפילו ג’ון לנון אמר ש-“אילו הביטלס היו ממשיכים לפעול, ייתכן שהיו נשמעים כמו ELO”.

ומנגד, Velvet Revolver היא, כזכור, להקתם של 3 מפליטי גאנז אנד רוזס (סלאש, דאף ומאט), ביחד עם הסולן סקוט (שמנסה נואשות להיראות כמו איגי פופ), שבמקור הוא בכלל מ-“סטון טמפל פיילוטס”. לא ברור מדוע הם היו חייבים לחדש את השיר, אבל הניחוש הפרטי שלי הוא, שזה בגלל שהחומר המקורי שלהם לא מצליח לשכנע. לא כמו מה שהם עשו בתקופת גאנז, בכל אופן.

Summer Breeze
גרסה א’ – The Isley Brothers, 1972 גרסה ב’ – Type O Negative, 1989

הפעם, אף אחת מהגרסאות אינה המקור, אבל הפיצוי מתגלה בשוני האולטימטיבי בתפיסתם של שני המבצעים השונים. קוטביות שכזו כבר הרבה זמן לא שמענו, ומה שבגרסה אחת נשמע כשיר קייצי כייפי וחם, שנעים להסתלבט לצליליו בשמש וברוח הקייצית, מסוגל בשינוי אדרת להפוך לאמ-אמ-אמא של העצבות והקדרות והקור, מבלי לאבד שום אלמנט מהמלים והלחן.

ההבדל הוא בעיבוד, אבל השיר לא הולך לאיבוד. לא בחורף ולא בקיץ האחרון ולא בשום קיץ. וחבר’ה, גם אני יודע מה עשיתם בקיץ האחרון.

נתתי לה חיי (או שאולי נתתי את החיים שלי לצבא?)
המקור – כוורת, “נתתי לה חיי”, 1975 החידוש: Joe Dassin – “Le Service Militaire” 1976

החצי הראשון של הסיפור הוא ידוע. להקת “כוורת” ביצעה את הפזמון האהוב בתחרות שירי האירוויזיון בשנת 1974, ונאלצה להסתפק במקום ה-7, כי ABBA זכו במקום הראשון שאליו הגיעו כי הגיע להם (ולא בגלל שהעולם שונא אותנו).

לפני שמישהו פה בכל זאת מתחיל לצעוק לי “כולם אנטישמים”, אני מודה שאכן קיים מספר רב של שירים ישראליים שנכתבו ללחן לועזי. לפיכך, מה גדולה היתה הפתעתי כשנודע לי על מקרה הפוך, בו ברור וידוע ויש הוכחות לכך שהשיר הישראלי היה כאן קודם!

זו לא הדוגמה היחידה, אבל מה שמעניין הוא שה-כל נעשה באופן חוקי לגמרי, ועל עטיפת תקליטו של הכוכב הצרפתי (יליד ארה”ב) ג’ו דאסן כתוב בקרדיטים במפורש שהלחן הוא של Sanderson. את התמלוגים דני סנדרסון קיבל מן הסתם, ובכל זאת, בישראל לא ממש מדברים על זה. זו הקנאה האוכלת אותם, רבותי. זו הקנאה!

אז מה השוני בין שתי הגרסאות, מלבד השפה? זה בכך שאין שום קשר בין הטקסט המקורי בעברית לבין הטקסט הצרפתי. מסתבר שיש עוד דברים שהגויים לומדים מאתנו, אה?

תודה רבה למגי כהן.